החוק בישראל קובע כי הורים לילדים רשאים לקבוע ביניהם את חלוקת זמני שהיית ילדיהם עם כל אחד מהם לאחר פרידה או גירושין, וככל שהם אינם משכילים לעשות זאת, יהיה על בית המשפט לפסוק בעניין, בהתאם לעיקרון העל "טובת הילד", שהינו המגדלור לאורו יש לקבל החלטות. לשם כך, השופטים יסתייעו על פי רוב במומחים שימונו על ידם כגון עובדים סוציאליים וגורמים מקצועיים רלבנטיים אחרים. לעתים, ובמיוחד כאשר הילדים בגיל מתאים, לא מן הנמנע שהשופט היושב בדין יבקש לשמוע את דעתו והעדפותיו של הילד, ויתחשב בכך בהחלטתו.

נושא חלוקת זמני השהות הוא לרוב רגיש ביותר בבוא הצדדים להיפרד. מעצם טבעו, הוא מהווה בלא מעט תיקים מקור למאבקים וקונפליקטים בין ההורים. אחרי הכל, מדובר בהכרעה שיש בה כדי להשפיע על עתיד הילדים, ולא רק מבחינת השאלה כיצד יתחלקו זמני השהות, אלא בגזרות נוספות, כגון: 

• האם יש לחתור לחלוקת זמנים שווה – המכונה על פי רוב "משמורת משותפת" (ואשר זכתה לאחרונה לכינוי "אחריות הורית משותפת), ואיך הדבר ישפיע על הילדים?
• כיצד תתקבלנה החלטות יומיומיות על הילדים בחלוקה כזו או אחרת?
• איך חלוקת הזמנים תשפיע על מזונות הילדים/חלוקת ההוצאות בין ההורים?
• האם יהיה ניתן להרחיב או לצמצם את חלוקת הזמנים בעתיד?
• מה המשמעות של מעבר מקום מגורים הפוגע בחלוקת הזמנים שהוסכמה?
• האם הילדים יזכו להשמיע את קולם?

מגמות חשובות בתיקי חלוקת זמני השהות

בשנים האחרונות, חלו מסמפר מגמות חשובות בכל הנוגע לחלוקת זמני השהות עם הילדים. החשוב מביניהם – לא עוד שיח על "משמורת", אלא על "אחריות הורית", שהיא ממילא שווה בין ההורים על פי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, כך שאין עוד טעם להתנהל תחת מאבקים מתישים ומיותרים על מונח ה"משמורת" (ז"ל).

חלוקת זמני שהות שווה שבמסגרתה הילדים שוהים אצל שני הוריהם במידה שווה הפכה לנפוצה יותר. לעמדתי, מדובר במגמה מבורכת המבטאת את מעורבותם החשובה של שני ההורים בחיי ילדיהם לאחר הגירושין/הפרידה, מעורבות המקפלת בחובה יתרונות פסיכולוגיים ורגשיים אשר לרוב מיטיבים עם הילדים.

כמו כן, בשנים האחרונות צומצמה חזקת הגיל הרך, אשר קבעה כי טובתו של ילד מתחת לגיל 6 הינה להישאר במשמורת אמו עם פירוד הצדדים. כיום, כל מקרה נבחן לגופו, ולפנינו מציאות אשר מאפשרת גם חלוקת זמנים שווה (או שואפת לשווה) אף אם טרם מלאו לילד 6 שנים. 

יש להדגיש, כי בכל חלוקת זמני שהייה עם הילדים, תהא אשר תהא, אף אם נקבע כי זמני השהות של הורה אחד יהיו רבים יותר משל ההורה האחר, שני ההורים נשארים האפוטרופוסים של ילדיהם (למעט מקרים קיצוניים בהם עלולה להישלל אפוטרופסותו של הורה). משמע – כל החלטה מהותית שנוגעת לילדים (למשל בנושאי חינוך, רפואה וכיו"ב) עדיין תהא חייבת להתקבל על ידי שני ההורים, ובטח שאין משמעות הדבר, שהורה אחד מחליט על השני.

ייצוג בתיקי אחריות הורית

לא בכדי ציינתי שנושא חלוקת זמני השהות הינו מהרגישים והמורכבים בתיקי גירושין ופרידה. מצד אחד, ברור שכל הורה מעוניין בראש ובראשונה בטובת ילדיו. מצד שני, לצערי, ישנם תיקים שבהם ההורים אינם משכילים להתעלות מעל הסכסוך והמחלוקות, והם משתמשים בילדים כ"כלי משחק" בהליך הגירושין.

אמירות כמו "את/ה לא תראי/ה את הילדים, אלא רק כשאני אחליט", "הילד לעולם לא יישן אצלך" וכיו"ב, לא נחסכות, לצערי.

כעורכת דין בעלת ניסיון של כ-20 שנה בייצוג בהליכי גירושין, אני עושה כל שלאל ידי בכדי לסייע להורים ברגישות המתבקשת להוציא את הילדים מגזרת ה"מאבק", כשטובתם הינה נר לרגליי.

הורים יקרים, זכרו, הילדים אינם חלק מן הסכסוך. בזמן שאתם מנהלים ביניכם את הליכי הפרידה, הילדים זקוקים לכם יותר מתמיד. הגירושין או הפרידה הם לכשעצמם טלטלה קשה עבורם כשם שהיא עבורכם, ובקביעת חלוקת זמני השהות – יש לשים דגש על נקודת מבטם של הילדים, וטובתם.

ככל שהדבר ניתן, אמליץ תמיד להגיע להסכמות בנושא חלוקת זמני שהות במסגרת הסכם, בו יפורטו זמני השהייה בצורה הטובה והמתאימה ביותר לנסיבות חיי המשפחה ביום שלאחר הגירושין/הפרידה.